פיזיקה
העיקרון הראשון הוא שאסור לך להשלות את עצמך — ואת עצמך קל יותר מכל להשלות.
— (1974)
מודל קלאסי בחמישה ממדים מנסה לשחזר התנהגות קוונטית בלי לכמת את הכבידה
מאמר ב-Scientific Reports מציע מסגרת 4D + tau שבה מרחב־זמן רגיל מתפתח תחת פרמטר נוסף. בסימולציות ובחישובי מודל היא משחזרת כבידה ניוטונית בשיווי משקל, מכוונת למבנה בסיסי של יחסות כללית, ומשחזרת מתאמי EPR והתאבכות דמוית ניסוי שני הסדקים באמצעות דינמיקת קווי־עולם. זו בנייה תאורטית פרובוקטיבית, לא הוכחה ניסויית לכך שהכבידה הקוונטית נפתרה או שמכניקת הקוונטים הסטנדרטית שגויה.
במסלול, מלח שולחן יצר קוביות חלולות. הכבידה שינתה את התמלחת, לא את המלח
גבישי נתרן כלורי שגודלו בתחנת החלל הבין־לאומית כללו קוביות חלולות ומדורגות שרוחבן 2 עד 8 מילימטרים. המאמרים תומכים בהסבר של תהליכי הובלה: שקיעה רגילה וזרימה המונעת מציפה דוכאו מאוד, בעוד שבשלבי הגידול המוקדמים הדיפוזיה שלטה. הסריג לא הפך לצורה חדשה של מלח, והניסויים אינם מבססים תהליך תעשייתי.
ניסוי באטומים קרים בוחן את 'בעיית הזמן' של הכבידה הקוונטית — כאנלוג מעבדתי, לא כפתרון
בכבידה קוונטית קנונית, למשוואת Wheeler-DeWitt אין שעון חיצוני שמסדר אירועים ברצף: זו 'בעיית הזמן'. ניסוי של מחבר יחיד מבודד עיבוי בוז-איינשטיין, מפצל אותו באמצעות מחסום אופטי דק למגזר שאינו נצפה ולמגזר נצפה, ובונה שעון פנימי מתוך האנטרופיה שזורמת ביניהם. 'הזמן האנטרופי' הזה מסדר את ההתפשטות והקריסה מחדש של המגזר הנצפה, ומשוואה אפקטיבית משחזרת את הנתונים שנמדדו במקרה בעל המחסום הנמוך שנבדק. זהו שדה ניסוי מבוקר לרעיונות של זמן יחסי: 'המפץ הגדול', 'הקריסה הגדולה' ו'מיני-יקום' הם תוויות אנלוגיות לגז כלוא, לא קוסמולוגיה אמיתית, והעבודה אינה טוענת לפתור את בעיית הזמן או את הכבידה הקוונטית.
חורים שחורים מצייתים ל'חוקים' תרמודינמיים — תוצאה חדשה מרחיבה אותם גם לחורים שחורים הרחק משיווי משקל
מאז שנות ה-1970 ידוע שחורים שחורים מצייתים לחוקים המקבילים לחוקי התרמודינמיקה, אבל הגרסה הנקייה ביותר חלה רק על חורים שחורים שקטים בשיווי משקל. מאמר חדש ב-Physical Review Letters מרחיב את החוק הראשון והשני לחורים שחורים שמשתנים במהירות — בולעים חומר, מתמזגים ופולטים קרינה — באמצעות 'אופקים דינמיים' המוגדרים מקומית. כך אפשר לייחס טמפרטורה ואנטרופיה גם לחור שחור המשתנה באלימות. זו תוצאה מתמטית ביחסות כללית קלאסית, לא כבידה קוונטית חדשה, לא תצפית ולא פתרון לפרדוקס המידע של החורים השחורים.
בתוך מודל כבידה מבוסס־אנטרופיה, צפיפות האנטרופיה המקומית יורדת בעוד שהסך הכולל גדל
מאמר ב-Physical Review D גוזר טמפרטורות, לחצים וחוק ראשון בתוך Gravity From Entropy, מסגרת מוצעת של כבידה מתוקנת. בקירוב Friedmann מאוחר ובעל עקמומיות נמוכה, צפיפויות האנטרופיה והאנרגיה המקומיות של המודל יורדות, בעוד שההתפשטות גורמת לאנטרופיה הכוללת לעלות. החישוב קונקרטי מבחינה פנימית אך מותנה: קוסמולוגיות Friedmann אינן פתרונות מדויקים של התורה המלאה, וזו אינה ראיה תצפיתית לכך שכבידה נובעת מאנטרופיה, אינה הסבר לאנרגיה האפלה הנמדדת ואינה תורת כבידה קוונטית שלמה.
מכונת היתוך חיממה את הפלזמה שלה באמצעות דחיסה — זה הצעד האמיתי, ולא תחנת הכוח שהוא איננו
LM26 של General Fusion דחסה פלזמת דאוטריום ממוגנטת באמצעות מעטפת ליתיום שקורסת פנימה והראתה שהיא מתחממת — טמפרטורת האלקטרונים עלתה ביותר מפי שלושה לשיא נמדד של כ-0.72 keV (718 ± 80 eV, בערך 8 מיליון °C), כשהניתוח של החברה מייחס את רוב החימום לדחיסה עצמה, המנגנון שעליו נשענת גישת magnetized-target-fusion שלה. זהו ציון דרך הנדסי אמיתי במסלול הזה להיתוך. אבל אלה גם 11 הניסויים הראשונים במכונה אחת, ב-preprint של החברה שלא עבר ביקורת עמיתים, בטמפרטורה שעדיין נמוכה בערך פי עשרה מזו שפלזמה בוערת דורשת — בלי אנרגיה נטו, בלי breakeven ובלי חשמל. מנגנון שהודגם, לא תחנת כוח שנבנתה.
אפשר לכתוב מכניקת קוונטים במספרים ממשיים בלבד — המלכוד הוא באופן שבו מחברים מערכות
ב-2021 נטען בתוצאה שזכתה לסיקור רב שגרסה ממשית של מכניקת הקוונטים ניתנת להפרכה ניסויית, וניסויי המשך ב-2022 התאימו לתאוריה המרוכבת הסטנדרטית. הדבר כותר לעיתים כהוכחה שמספרים מדומים "אמיתיים פיזיקלית". מאמר חדש ב-Physical Review Letters מחדד את הטענה: אם בונים את הניסוח הממשי על הנחה אחרת, ולדברי המחברים פיזיקלית יותר, לגבי חיבור מערכות נפרדות, הוא משחזר כל תחזית של מכניקת הקוונטים המרוכבת, כולל המבחנים הרב-צדדיים. הקריאה הכנה היא שמספרים מרוכבים נוחים מאוד אך אינם הכרחיים לחלוטין — ושהניסויים הקודמים שללו תאוריה ממשית אחת מסוימת, לא מספרים ממשיים באופן עקרוני.
זיכרון קוונטי סוף-סוף השתפר ככל שגדל — ציון הדרך האמיתי, והמכונה שהוא עדיין לא
Google Quantum AI הראתה לראשונה באופן נקי שזיכרון קוונטי מסוג surface code יכול לפעול מתחת לסף: כאשר הקוד גדל מ-distance 3 ל-5 ל-7, שיעור השגיאה הלוגית ירד אקספוננציאלית (בערך פי 2.14 לכל שתי דרגות), והגדול ביותר, זיכרון distance-7 של 101 קיוביטים, חי יותר מהקיוביט הפיזי הטוב ביותר שלו — beyond breakeven — כאשר תיקון השגיאות פעל בזמן אמת. זה ציון דרך הנדסי שחיכו לו זמן רב. זה גם קיוביט לוגי יחיד שמתפקד כזיכרון, עם שיעור שגיאה שעדיין רחוק מדרישות אלגוריתמים אמיתיים, בלי פעולות לוגיות ועם רצפת שגיאה לא מוסברת. סף שנחצה, לא מחשב שנמסר.
היתוך מזורז-מואון: שלב תגובה חבוי, נראה ישירות סוף סוף — לא צעד לעבר אנרגיית היתוך
באמצעות גלאי קרני X קוונטי חד במיוחד, פיזיקאים ירו מואונים לתוך דאוטריום קפוא ולראשונה צפו ישירות במולקולות מואוניות במצבי “תהודה” חולפים — וגילו שכמחצית מן המואונים עוברים במסלול שנשאר מחוץ לתיאור הסטנדרטי של היתוך מזורז-מואון. זה מאשר מנגנון יצירה שהוצע מזמן ומחייב תיקון של מודלי התחום. זו התקדמות אמיתית בראייה ובהבנה של התגובה — לא צעד לעבר היתוך כמקור אנרגיה: היא לא משפרת יעילות, לא נוגעת בצוואר בקבוק אובדן המואון (“alpha sticking”), ונעשתה בדאוטריום, לא בתערובת הדאוטריום-טריטיום הרלוונטית לאנרגיה.